<h1>תורת הבית הארוך לרשב"א בית שני שער ראשון</h1>
<h2>דף ט.</h2>
גרסינן בפרק קמא דחולין אמר רב יהודה אמר שמואל כל טבח שאינו יודע הלכות שחיטה אסור לאכול משחיטתו. ואלו הם הלכות שחיטה: שהייה, דרסה, חלדה, הגרמה ועיקור. ואקשינן מאי קמ"ל כולהו תננהי, פירוש במשנתינו, שהייה דתנן בפרק השוחט (ל"ב, א') נפלה סכין והגביהה, נפלו כליו והגביהן, השחיז את הסכין ועף ובא חברו ושחט, אם שהה כדי שחיטה אחרת פסולה. דרסה דתנן נמי התם (ל', ב') התיז את הראש בבת אחת פסולה. חלדה דתנן התם (ל"ב, א') החליד את הסכין תחת השני ופסקו, ר' ישבב אומר נבלה. הגרמה דתנן בפרק קמא דחולין (י"ח, א') השוחט מתוך הטבעת ושייר בה מלא החוט על פני כולה שחיטתו כשירה. עיקור, פרש"י ז"ל דהיינו פסוקת הגרגרת ותנינן לה במתני' דהשוחט (ל"ב, א') שחט את הוושט ופסק את הגרגרת, ר' ישבב אומר נבלה, ר' עקיבא אומר טריפה. ואינו מחוור, דאם איתא דמידי דמטרפי סימנין מני שמואל בהלכות שחיטה, לימני נמי נקובת הוושט. ועוד דהא תני רמי בר יחזקאל (כ', א') אין עיקור סימנין לעוף, ואילו פסוקת הגרגרת בעוף ודאי איכא, וכדתנן (נ"ו, א') בפרק אלו טריפות בעוף נקובת הוושט ופסוקת הגרגרת. וכן תני לוי (שם) כל טריפות שמנו חכמים בבהמה כנגדן בעוף. ואם תאמר דילמא שמואל כרביא בר קיסי סבירא ליה דאמר (כ', ב') דלא אמר רמי בר יחזקאל אין עיקור סימנין לעוף אלא במליקה אבל בשחיטה יש עיקור, דהכי אגמריה רחמנא למשה דמליקה בעיקור סימנין כשירה, לא היא, דאטו נבילות וטריפות אכשר רחמנא למזבח. ועוד דעל כרחין שמואל לית ליה דרביא בר קיסי, דאדרבה פרכינן עליה (שם כ', ב') מדשמואל, דאמר ר' ירמיה אמר שמואל כל הכשר בשחיטה כנגדו בעורף כשר במליקה, הא פסול פסול, ואמרינן אההיא פליגא. והנכון כמו שפירש בהלכות גדולות דעיקור היינו שנעקרו סימנין ממקום חיבורן בלחי מקום שאינו עושה אותה טריפה, ואפילו הכי אגמריה רחמנא למשה דשחיטה בסימנין עקורין אע"ג דלאו טריפה לא תהני שחיטתה. והכי נמי מוכח בראש פרק אלו טריפות (מ"ד, א') דאמר רב נחמן אמר שמואל תרבץ הוושט שניטל כולו מלחי כשר, ואקשי עלה רב פפא והא איכא עיקור סימנין, אלמא עיקור היינו שנעקרו סימנין ממקום חיבורן. ותנינן ליה בפרק כיסוי הדם (פ"ה, א') הנוחר והמעקר פטור מלכסות, דאלמא לאו שחיטה היא כלל, דהא שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה וחייב לכסות. ואנו עתידין לבאר לפנינו בע"ה דיני העיקור ודיני פסוקת הגרגרת.
<h2>דף יח.</h2>
הגרמה כיצד. שנינו בפרק ראשון של שחיטת חולין (י"ח, א') השוחט מתוך הטבעת ושייר בה מלא החוט על פני כולה שחיטתו כשירה, ר' יוסי בר' יהודה אומר [מלא החוט על פני רובה. ותניא בברייתא ר' יוסי בר' יהודה אומר] השוחט בשאר טבעות, אע"פ שאין מקיפות את כל הקנה, הואיל ומקיפות את רוב הקנה שחיטתו כשירה. פי' אע"פ שאין מקיפות כל הקנה, ואע"פ ששחט רוב הקיפן לא שחט רוב חללן, אפילו הכי אם שייר בה מלא החוט על פני רוב הקיפן שחיטתו כשירה, דהדין ברייתא אמתני' סמיכא. ואע"פ שרש"י ז"ל לא פירש כן. ולא כתבנו פירושו מפני שיש עליו כמה קושיות. תשלום הברייתא ומוגרמת פסולה. העיד ר' חנינא בן אנטיגנוס על מוגרמת שהיא כשירה. כלומר אפילו על מוגרמת דר' יוסי, וכמאן דאמר משפוי כובע ולמטה כשירה, וכדאמרינן התם (י"ט, א') רב נחמן אכשר משיפוי כובע ולמטה, אמר ליה רב חנא בר רב קטינא לרב נחמן כמאן לא כרבנן ולא כר' יוסי בר' יהודה, ואוקימנא רב נחמן כר' חנינא בן אנטיגנוס, דאמר ר' יהושע בן לוי מוגרמת דרבנן כשירה לר' יוסי בר' יהודה, ומוגרמת דר' יוסי בר' יהודה כשירה לר' חנינא בן אנטיגנוס. והילכתא כר' חנינא בן אנטיגנוס דקאי רב נחמן כוותיה. ולישנא דגמרא נמי והילכתא משיפוי כובע ולמטה כשירה, דהיינו שייר בחיטי. ולמטה עד כמה, גרסינן בריש פרק אלו טריפות (מ"ה, א') תני ר' יצחק בר' יוסף קמיה דר' יוחנן כל הצואר כשר לשחיטה, מטבעת גדולה עד כנפי ריאה התחתונה. ואמר רבה תחתונה שהיא עליונה, כלומר כשמעמידה הטבח, שאני אומר כדי שתפשוט צוארה ותרעה, ובלבד שלא יאנוס. בעי רב חנניה ואיתימא ר' חנינא אנסה עצמה מאי. תיקו. ותיקו דאיסורא לחומרא. והילכך דווקא כדי שתפשוט צוארה מעצמה כדרכה ותרעה. אבל בלמעלה לית הילכתא כההוא תנא, דכרבנן וכר' יוסי שנאה, ואנן כר' חנינא בן אנטיגנוס קיימא לן, כדאמרן.
<h2>דף יט.</h2>
הגרים שליש ושחט שליש והגרים שליש, רב הונא אמר רב כשירה, כי נפיק חייותא בשחיטה קא נפקא, רב יהודה אמר טריפה, בעינא רובא בשחיטה וליכא. שחט שליש והגרים שליש ושחט שליש, רב יהודה אמר רב כשירה, אתו שיילוה לרב הונא, אמר להו טריפה. שמע רב יהודה איקפד, אמר טריפנא, מכשר, מכשרנא, מטריף. אמר רב הונא שפיר קא קפיד, חדא דהוא שמיע ליה מיניה דרב ואנא לא שמיע לי, ועוד הא איכא רובא בשחיטה, כלומר דאע"ג דשליש אמצעי בהגרמה, וכי קא נפק חייותא בהגרמה נפקא, כיון דאיכא רובא בשחיטה, כשרה, דהכי אגמריה רחמנא למשה שחוט רובא. אמר ליה רב חסדא לא תהדר בך, דאם כן אפסדתה לקמייתא, התם מאי טעמא, דהא ליכא רובא בשחיטה, אלא משום דכי נפקא חיותא בשחיטה קא נפקא, ולא ברובה בשחיטה תליא מילתא, אלא דכי גמיר רובא יהא אותו גמר בשחיטה, כי היכי דתיפוק חייותא בשחיטה, ודומיא דחצי קנה פגום, הכא נמי כי נפקא חייותא בהגרמה קא נפקא. מכל מקום מיהא שמעינן דלכולהו הגרים שליש ושחט שני שליש כשירה, דהא איכא רובא בשחיטה וכי נפקא חיותא בשחיטה קא נפקא חיותא. ותדע לך, דהשתא לרב יהודה שחט שליש והגרים שליש ושחט שליש כשרה, הגרים שליש ושחט שני שליש לא כל שכן. איקלע רב נחמן לסורא, בעו מיניה שחט שליש והגרים שליש ושחט שליש מהו, אמר להו לאו היינו דר' אילעא בר מימי, דאמר ר' אילעא בר מימי שחיטה העשויה כמסרק כשירה. ודילמא במקום שחיטה, אי מקום שחיטה מאי למימרא, מהו דתימא בעינן שחיטה מפורעת וליכא, קמ"ל. ומדרב נחמן תלי טעמא בר' אילעא בר מימי ודחינן דלא דמיא לר' אילעא, אע"ג דההיא דר' אילעא משמע דמקובלת היתה בידם בהלכה, כדמוכח לישנא דאמר להו לאו היינו דר' אילעא, אפילו הכי לא שמעינן מיהא דרב נחמן מידי, דדילמא לבתר דשמעה להא דחייה סברא. והילכך לעניין פסק הלכה מסתברא דלא עבדינן עובדא אלא בששחט שני שליש והגרים שליש, דאילו בהגרים שליש ושחט שליש והגרים שליש הרי נחלקו עליה רב יהודה ורב נחמן, דהא על כרחין מדהוה שרי רב נחמן בשחט שליש והגרים שליש ושחט שליש, אלמא רובא בשחיטה בעי כרב יהודה, דהא בהא תליאן, וכדאמר ליה רב ששת לרב הונא לא תהדר בך דאם כן אפסדתה לקמייתא. ולישנא קמא דרב הונא משמיה דרב אסי בפלוגתא דרבנן ור' יוסי בר' יהודה בשוחט מתוך הטבעת מיפסל פסיל, דאמר רב הונא אמר רב אסי מחלוקת בששחט שני שליש והגרים שליש, דרבנן סברי כולה שחיטה בעינן בטבעת הגדולה, ור' יוסי בר' יהודה סבר רובו ככולו, אבל הגרים שליש ושחט שני שליש דברי הכל פסולה, דכי נפקא חיותא בעינא רובא בשחיטה וליכא, כלומר רובא במקום שחיטה, דמצא חצי קנה פגום וגמרו דשחיטתו כשירה משום דבמקום שחיטה הוא. אלמא להאי לישנא כל דליכא רובא בשחיטה וכי נפקא חייותא ברובא דמקום שחיטה קא נפקא פסולה, וכל שכן בהגרים שליש ושחט שליש והגרים שליש דרובא בהגרמה היא. והילכך אע"ג דרב הונא משמיה דרב ורב ששת מכשרי, הא ספיקא דאורייתא היא ולחומרא אזלינן. ועוד דלכאורה סתמא לישנא דמתניתין דהשוחט מתוך הטבעת כי האי לישנא קמא דרב הונא משמיה דרב אסי מכרעא. ועוד נראה לי ראייה גמורה מדנקיט סוגיא דגמרא כי האי לישנא לאיסורא, דאמרינן התם (כ', א') פסול בשחיטה פסול במליקה לאיתויי מאי, ואסיקנא לאייתויי שפוי ראשו, דנקיט מראשו ואגרים ואזיל עד דמטי תתאי, וכרב הונא אמר רב דאמר הגרים שליש ושחט שני שליש פסול, אלמא מדנקיט האי לישנא שמע מינה דהכין הילכתא. ומינה שמעינן אפילו הגרים שליש ושחט שני שליש לאיסורא. ושחט שליש והגרים שליש ושחט שליש נמי לא נקיטינן להיתירא, דהא רב הונא ורב ששת פליגי עלה, וסוראי נמי דחו לה לרב נחמן. הילכך לא נקיטינן להיתירא אלא שחט שני שליש והגרים שליש. ויש מרבותיי נ"נ שהכשירו בהגרים שליש ושחט שני שליש, ומן הטעם שכתבנו דבין רב בין רב יהודה מודו בה. ואינו מחוור בעיניי, וכמו שכתבתי.
<h2>דף יט:</h2>
שנינו בפרק ראשון של שחיטת חולין השוחט מן הצדדין שחיטתו כשירה, המולק מן הצדדין מליקתו פסולה. השוחט מן העורף שחיטתו פסולה, המולק מן העורף מליקתו כשירה. השוחט מן הצואר שחיטתו כשירה, המולק מן הצואר מליקתו פסולה. שכל העורף כשר למליקה וכל הצואר כשר לשחיטה. ואמרינן בגמ' אמרי בני ר' חייא מצות מליקה מחזיר סימנין לאחורי העורף ומולק. איכא דאמרי אף מחזיר, ואיכא דאמרי דווקא מחזיר. ומסתברא כמאן דאמר אף מחזיר, מדקתני השוחט מן העורף שחיטתו פסולה והמולק מליקתו כשירה, ואי סלקא דעתך דווקא מחזיר, מאי איריא מולק, אפילו שוחט נמי, דהא סימנין קא שחיט, אלא שמע מינה אף מחזיר, ומתני' בדלא אהדר. מהכא שמעינן דשוחט מן הצדדין, אפילו בלא החזיר סימנין לצדדין, שחיטתו כשירה, דאי במחזיר, אפילו מן העורף נמי שחיטתו כשירה. וטעמא דמילתא דאע"ג דשוחט מן הצד וחותך מפרקת עם שחיטת הסימנין, שחיטת הסימנין קודמת לחתיכת כל המפרקת, ואפילו טריפה אינה עד שהוא שוחט את הסימנין, ולפיכך אפילו לכתחילה נמי שוחט. והא דקתני השוחט, משום דאיצטריך למיתני המולק מן הצדדין מליקתו פסולה ואפילו דיעבד, תנא נמי השוחט מן הצדדין, והוא הדין דלכתחילה שוחט.
<h2>דף כז.</h2>
דברים אלו, שהן שהייה דרסה חלדה הגרמה ועיקור, לא נתפרשו בכתוב אלא מפי השמועה למדום הלכה למשה מסיני, דגרסינן בריש פרק השוחט אמר רב כהנא מנין לשחיטה מן הצואר, שנאמר ושחט את בן הבקר, ממקום ששח חטיהו. ואימא מאזנו, בעינא דם הנפש וליכא. ואימא דקרע ואזיל עד דמטי דם הנפש, ולטעמיך שהייה דרסה חלדה הגרמה ועיקור מדאורייתא מי כתיבן, אלא הילכתא גמירי לה, שחיטה מן הצואר נמי הילכתא גמירי לה. וקרא למאי אתא, דלא לישוויה גיסטרא, פירוש שלא יחתוך אלא מקום שהוא שח בלבד, דהיינו הסימנין, אבל לא המפרקת, כדי שלא יבלע הדם באיברים, ובשחיטת קדשים לדם הוא צריך להזיות ולזריקות. רב יימר אמר מהכא, כלומר אין אנו צריכין למילף מקדשים, דבחולין גופייהו כתיב וזבחת מבקרך ומצאנך, ממקום שזב חתיהו. ואימא מלבבו, ולטעמיך שהייה דרסה חלדה הגרמה ועיקור מי כתיבן, אלא הילכתא גמירי להו. וקרא למאי אתא, דלא לישווייה גיסטרא, כלומר ממקום שזב בלבד, דהיינו הסימנין, אבל לא ישבור המפרקת, שאילו שבר המפרקת קודם שתצא נפשה, מבליע דם באיברים ואסור, וכדאמרינן בפרק כל הבשר (קי"ג, א') השובר מפרקתה של בהמה קודם שתצא נפשה, מכביד את הבשר וגוזל את הבריות ומבליע דם באיברים. ומיהו דרסה מיכתב כתיבא, והכא בגררא דאינך אמרה, דתנן (ל', ב') התיז את הראש בבת אחת פסולה, ואמרינן עלה בגמרא מנא לן, אמר שמואל חץ שחוט לשונם. תנא דבי ר' ישמעאל ושחט, אין ושחט אלא ומשך, וכן הוא אומר זהב שחוט, ואומר חץ שחוט לשונם. מאי ואומר, וכי תימא זהב שחוט, שנטווה כחוט, תא שמע חץ שחוט.
<h2>דף כח.</h2>
תניא שחט את הוושט ואחר כך נשמטה הגרגרת שחיטתו כשירה. כלומר בעוף שהכשירו בסימן אחד. נשמטה הגרגרת ואחר כך שחט את הוושט שחיטתו פסולה. שחט את הוושט ונמצאת גרגרת שמוטה ואינו יודע אם קודם שחיטה נשמטה או לאחר שחיטה נשמטה, זה היה מעשה ואמרו כל ספק בשחיטה פסולה. פי' בין ספק נשמטה בין ספק שהה ספק דרס וכל כיוצא בזה, ואפילו בספק סכין ונמצאת פגומה ולא שיבר בה עצמות, וכדאמרינן בפרק קמא דשחיטת חולין (י', א') בשמעתא דהשוחט בסכין ונמצאת פגומה. הא דנקט שחיטה בוושט ושמוטה בגרגרת, לאו דווקא, אלא הוא הדין בהפך, אלא משום דגרגרת עבידא לאישתמוטי נקט הכין, וכדאמרינן התם קתני מיהת שחט את הוושט, כלומר דאלמא לעולם שחיטה בעינן בוושט, ודחינן לא אלא משום דגרגרת עבידא לאישתמוטי. והא דתניא הכא נמצאת גרגרת שמוטה פסולה, בין בעוף בין בבהמה, ואע"פ שנמצאת הגרגרת שחוטה, והוא שתפש בסימנין בשעת שחיטה, הא לא תפש בסימנין ונמצאת שמוטה ושחוטה כשירה, שאי איפשר לשמוטה שתיעשה שחוטה. דגרסינן בפרק אלו טריפות (נ"ד, א') פתח ר' שמעון בן לקיש ואמר זכור לטוב אותו האיש, פי' רב, שנאמרה שמועה זו מפיו שמוטה ושחוטה כשירה, שאי איפשר לשמוטה שתיעשה שחוטה. ר' יוחנן אמר יביא בהמה אחרת ויקיף. זו היא גרסתן של גאונים ז"ל, ולא גרסינן ויביא ויקיף, דמשמע אותו קנה בעצמו, אבל בהמה אחרת לא. ופי' יביא בהמה אחרת, יביא בהמה אחרת וישחטנה, ואחר כך יעקור הסימן ויקיף העיקור, ואם דומה כשרה, דודאי לאחר שחיטה נשמט כזה, ואם לאו טריפה. רב נחמן אמר לא אמרן אלא דלא תפש בסימנין אבל תפש בסימנין ושחט טריפה. כך גירסת הספרים, ולא גרסינן אמר רב נחמן, ולפי גירסא זו רב נחמן חולק הוא, ולומר שאפילו הקיף ונדמו, כל שתפש בסימנין אסורה ואין סומכין על ההקפה. וכיון דלא איפסיקא הילכתא כחד מינייהו ואיסורא דאורייתא, נקיטינן לחומרא ובעינן ההקפה והוא שלא תפש בסימנין. ואפילו למקצת הספרים דגרסי אמר רב נחמן, יש לפרש גם כן דרב נחמן לא פסק כחד מינייהו, ולא בא אלא לפרש ולומר דלעולם בעינן דלא תפס בסימנין, למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. והילכך הוה ליה ר' יוחנן לגבי רב, וכל רב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן, הילכך בעינן הקפה והוא שלא תפס בסימנין. וכן פסק הרב בעל הלכות גדולות ז"ל. אבל ה"ר משה בר' מיימון ז"ל (פ"ג, הי"ז) וה"ר זרחיה הלוי ז"ל ושאר מחברי הלכות שחיטה פסקו דברי רב נחמן כצורתן, שהכל הולך אחר תפיסה אם תפס בסימנין טריפה לעולם, ואם לא תפס בסימנין כשירה לעולם ואפילו בלא הקפה. ונראה דסבירא להו דרב נחמן אדרב קאי ולא אדר' יוחנן, דלר' יוחנן אפילו תפס בסימנין מקיפין, ואם דומין כשירה. הילכך הוו להו רב ורב נחמן לגבי דר' יוחנן, וקיימא לן כוותייהו דרבים נינהו.
<h2>דף ל:</h2>
שנינו בפרק השוחט שנים אוחזין בסכין ושוחטין, אפילו אחד מלמעלה ואחד מלמטה, שחיטתו כשירה. ואוקמה ר' ירמיה בגמרא בסכין אחד ושני בני אדם, ומאי אפילו אחד למעלה ואחד למטה, כגון ששוחטין באלכסון, ולומר דאפילו הכי אין חוששין שמא ידרסו זה על זה, וכדאקשי ליה רבא אי הכי הא דתני עלה אין חוששין שמא יטרפו זה על זה, שמא ידרסו זה על זה מיבעי ליה, ואמר ליה ר' אבין תני אין חוששין שמא ידרסו זה על זה. ומסקנא דשמעתא דבין בסכין אחד ושני בני אדם בין בשני סכינין ושני בני אדם היא מתני', וכמו שאני עתיד לכתוב בשער שני של בית זה בשיעור הכשר השחיטה.
דרסה כיצד. שנינו בפרק השוחט התיז את הראש בבת אחת פסולה. פי' שחתך את הסימנין [בבת אחת בלא הולכה ובלא הובאה, ואע"פ שלא חתך המפרקת, דחתיכת הסימנין] קרויה התזת הראש, לפי שעיקר החיות בסימנין, וכיון שנחתכו רואין את הראש כמונח בדיקולא, וכדתניא (כ"ז, א') מניין לרבות את הראש שכבר הותז, כלומר שכבר נשחט. ואיתמר בגמרא מנא הני מילי, כלומר דאין שחיטה בדריסה, אמר שמואל דאמר קרא חץ שחוט לשונם, ותנא דבי ר' ישמעאל ושחט, אין ושחט אלא ומשך, וכן הוא אומר זהב שחוט, ואומר חץ שחוט לשונם. מאי ואומר, וכי תימא האי זהב שחוט שנטווה כחוט, ת"ש חץ שחוט. עוד שנינו שם היה שוחט והתיז את הראש בבת אחת, אם יש בסכין מלא צואר [כשירה. פי' היה שוחט דרך משיכה, אם יש בסכין מלא צואר] שחיטתו כשירה. דכיון שהסכין גדול כל כך, איפשר לו לשחוט בהולכה אחת או בהבאה אחת בלא דריסה. היה שוחט והתיז שני ראשים כאחת, אם יש בסכין מלא צואר כשירה. ופרישנא בגמרא אם יש בסכין מלא צואר חוץ לצואר בבהמה אחת, וכן מלא צואר חוץ לשני צוארין לשתי בהמות, וכן הדין למאה. הא פחות מכשיעור הזה, שחיטתו פסולה. בד"א בשהוליך ולא הביא או הביא ולא הוליך, אבל אם הוליך והביא, אפילו כל שהוא, ואפילו באיזמל, שחיטתו כשירה. ואיכא למידק בשוחט שתי בהמות ואין בסכין אלא כמלא שני צוארין בלבד, אם נפסול את שתיהן או הראשונה בלבד. ובתוספות פירשו שאין פסולה אלא הראשונה לבדה, אבל השנייה הרי יש בשחיטתה מלא צואר חוץ לצוארה. אבל ה"ר משה בר' נחמן ז"ל פירש דשתיהן אסורות, ששתיהן בשחיטה אחת נשחטו, וכיון ששחיטת הראשונה על כרחינו בדרסה נשחטה, אפילו השנייה כן. וזה עיקר. ובשער במה שוחט כתבתי יותר בעיקר שיעורי הסכין.
<h2>דף לב.</h2>
שהייה כיצד. שנינו בפרק השוחט נפלה סכין והגביהה, נפלו כלים והגביהן, השחיז את הסכין ועף ובא חבירו ושחט, אם שהה כדי שחיטה אחרת פסולה. ר' שמעון אומר כדי ביקור. ואמרינן עלה בגמ' מאי כדי שחיטה אחרת, כלומר מי נימא כדי שחיטת בהמה אחרת, או כדי שחיטה אחרת, ואפילו הקלה שבשחיטות, דהיינו כדי שחיטת עוף, אמר רב כדי שחיטת בהמה אחרת. ואיתמר רב אמר כדי שחיטת בהמה לבהמה ועוף לעוף, ושמואל אמר אפילו בהמה לעוף. וכן כי אתא רבין אמר ר' יוחנן אפילו שחיטת בהמה לעוף, ר' חנניה אמר כדי שיביא בהמה וישחוט. ואקשינן יביא אפילו מעלמא, אם כן נתת דבריך לשיעורין. ופריק רב פפא בעומדת להטיל, כלומר בעומדת לפניו, והיינו כדי שיטלנה וירביצנה וישחטנה. במערבא אמרי משמיה דר' יוסי בר' חנינא כדי שיגביהנה וירביצנה וישחטנה, דקה לדקה וגסה לגסה. ודר' יוסי בר' חנינא לא פליגא אדר' יוחנן ושמואל, דאע"ג דאינהו לא אדכרו שיעור הגבהה והרבצה, לאו משום דלית להו הכי, אלא הכל בכלל שחיטה היא, ותדע לך דהא כל הני פרושי הוא דקא מפרשי שחיטה אחרת דתני במתני', ואע"ג דלא אדכרו במתני' כדי שיביא ולא כדי שיגביהנה וירביצנה, אפילו הכי פרישו אינהו דהני כולהו בכלל שחיטה אחרת דתנינן נינהו, דכולהו צורך שחיטה נינהו. והילכך קיימא לן כי הא דר' יוסי בר' חנינא. אבל רש"י ז"ל גריס בדרב פפא בעומדת להטיל איכא בינייהו, ופי' עומדת להטיל איכא בין ר' יוחנן ובין ר' חנינא, דר' יוחנן שלא הזכיר יביא בהמה אלא כדי שחיטת בהמה לעוף, לית ליה כדי שיביא אלא כדי שיעור שחיטה בלבד, ולר' חנינא כדי שיגביהנה וירביצנה. וכיון שכן לא עבדינן בה עובדא אלא כר' יוחנן דמחמיר. ואינו מחוור, דהא לא איבעיא להו מאי בינייהו כדי שתהא התשובה בעומדת להטיל איכא בינייהו, אלא ודאי אין הדברים נראין אלא כלשון הראשון. ומכל מקום יש לחוש לדברי רש"י ז"ל. וגם הרב בעל המאור ז"ל כתב כן שראוי לחוש לדברי רש"י ז"ל בזה. ולענין עוף, הגאונים ז"ל וכן הרב אלפסי ז"ל אמרו דהכל בכלל שתי מדות אלו, דהיינו דקה לדקה וגסה לגסה, ולומר דבהמה דקה לעוף, שאלמלי כן היה לו לפרש ועוף לעוף. ואתיא דר' יוסי בר' חנינא כשמואל ור' יוחנן, וקיימא לן כוותייהו. דאע"ג דפליגא אדרב דאמר ועוף לעוף, הא קיימא לן דרב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן. ועוד דהוו להו שמואל ור' יוחנן ור' יוסי בר' חנינא רבים לגבי דרב. אבל רש"י ז"ל מחמיר בדבר וסבור לומר דכיון דחלק ר' יוסי בר' חנינא בין דקה לגסה, שמע מינה דאף לעוף כן, ודקה לדקה וגסה לגסה ועוף לעוף. ואע"ג דשמואל ור' יוחנן פליגא, הוו להו רב ור' יוסי בר' חנינא ואיסורא ועבדינן כוותייהו. וראוי לחוש לדבריו ז"ל.
אמר רבה השוחט בסכין רעה, אפילו הוליך והביא כל היום כולו, שחיטתו כשירה. והוא שלא יגביה ידו מן השחיטה וישהה ואפילו בסירוגין, דבעי רבה שהיות מהו שיצטרפו, ואקשינן ותיפשוט ליה מדידיה, דאמר אפילו הוליך והביא כל היום כולו שחיטתו כשירה, ופרקינן התם בדלא שהה.
בעי רב הונא בר נתן שהה במיעוט סימנין מהו. תיקו. פירשה רש"י ז"ל בין בעוף בין בבהמה, ובששחט רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה, ולזמן מרובה חזר ושחט את המיעוט. ועלתה בתיקו ולחומרא, דכל שהוא עושה אפילו המיעוט בפסול כדרך שחיטה, חוששין וגוזרין אטו קודם ששחט רוב הסימנין, וכדרך שכתבנו משמו בבעיא דהחליד במיעוט סימנין, ואינו מחוור כלל, דאין לאחר שחיטת הרוב כלום. ובהדיא תניא בתוספתא (פ"ב, ה"א) שחט אחד או רוב אחד בעוף, אע"פ ששהה לזמן מרובה וגמרה שחיטתו כשירה. ובבעיא דהחליד הסכין במיעוט סימנין נכתוב יותר בס"ד. והר"ם במז"ל פירש דקאי אכדי שחיטה אחרת, כלומר מי בעינן כדי שחיטה גמורה, או אפילו שהה כדי מיעוט סימנין. וגם זה אינו נכון כלל, חדא דהוה ליה למימר שהה כמיעוט סימנין בכף הדמיון, ועוד דבתר דברי ר' יוסי בר' חנינא הוו להו לאייתוייה ולא בתר מימרא דרבה. ולפיכך הפירוש הנכון דעל דברי רבה קאי, ובבהמה קאי, ובמיעוט בתרא דסימן קמא, וכלפי מאי דאמר רבה השוחט בסכין רעה אפילו הוליך והביא כל היום כולו שחיטתו כשירה, בעי רב הונא בר נתן דילמא הא דרבה דווקא במתעסק ברוב הסימנין, דמתעסק בשחיטה הוא, אבל בששחט רוב סימן הראשון ושהה במיעוט אחרון אינו אלא כמחתך בבשר בעלמא, הואיל ואין המיעוט מעכב בשחיטה, או דילמא כיון דלכתחילה צריך לשחוט כל שנים הרי הוא כמתעסק בשחיטה, והרי הוא בכלל דברי רבה וכשירה. ועלתה בתיקו ולחומרא. וזה הפירוש מחוור בשמועה זו. ולפיכך לא באה השאילה הזאת אלא בחלדה ושהייה, לפי שאין לה עסק כלל בשאר הלכות שחיטה, דהיינו דרסה הגרמה ועיקור.
וגרסינן תו התם בעי רב פפא החליד הסכין במיעוט סימנין מהו. תיקו. ופירש רש"י ז"ל במיעוט בתרא דסימן בתרא, דאע"ג דאישתחיט רובא ואיתכשרה לה בהמה, אסור לחתוך המיעוט בשהייה או בחלדה או בהגרמה או בדרסה, שלא יראה כשוחט בפסול שחיטה. וכן פירש בבעיא דאיבעיא לן גבי שהייה שהה במיעוט סימנין, במיעוט בתרא דסימן בתרא, וכמו שכתבתי למעלה במקומו. והקשה הוא ז"ל על עצמו, מיהא דאמרינן בההוא פירקא (כ"ט, א') בפלוגתא דרב ורב כהנא אי מחצה על מחצה כרוב או אינו כרוב, ואקשינן לרב דאמר הרי הוא כרוב והתניא שחט חצי קנה ושהה בה כדי שחיטה אחרת וגמרה שחיטתו כשירה, ופרקינן מי סברת בבהמה, לא בעוף, דממה נפשך אי מחצה על מחצה כרוב הא שחיט ליה רובא דגרגרת, ואי מחצה על מחצה אינו כרוב הא לא שהה ברובה דגרגרת. דאלמא למאן דאמר מחצה על מחצה כרוב, אע"ג דחזר לזמן מרובה וגמרו לא מיפסלא בהכין. ותירץ הוא ז"ל דההיא שינוייא היא דקא משני מאן דסבירא ליה מחצה על מחצה כרוב, הא למאן דאמר אינה כרוב אין אנו צריכין לכך, וקיימא לן כוותיה. ואינו מחוור, דמכל מקום מיניה שמעינן לדידן, דהא רב ורב כהנא בהא לא פליגי. ועוד דבהדיא תנינן בתוספתא (פ"ב, ה"א) שחט בה אחד או רוב אחד בעוף, אע"פ ששהה לזמן מרובה וגמרה שחיטתו כשירה. ועוד דלפי דרכו של רבינו ז"ל הוצרך הוא לפרש גם בהגרמה כן, ואמר שאפילו שחט שני שליש והגרים שליש שחיטתו פסולה, כרבנן דר' יוסי בר' יהודה דאמרי (י"ח, א') אם שייר מלא החוט על פני כולו. וזו קשה שבכולן, דהא רב ושמואל דאמרי תרוייהו (שם) הלכה כר' יוסי בר' יהודה דאמר מלא החוט על פני רובו. ועוד דהא סתים לן תנא כוותיה בפירקין דהשוחט (כ"ז, א'), דתנן השוחט אחד בעוף ושנים בבהמה שחיטתו כשירה, ורובו של אחד כמוהו, והוה ליה מחלוקת בפירקא קמא וסתם בפירקין דהשוחט והלכה כסתם, דבחדא מסכתא יש סדר למשנה. ועוד דבי רב דהכא היינו רב הונא, כדאיתא בשילהי פרק קמא דסנהדרין (י"ז, ב'), ואילו רב הונא הוא דאמר בפרק קמא (י"ט, א') משמיה דרב הגרים שליש ושחט שליש והגרים שליש כשירה, ורב יהודה לא פליג עליה התם אלא משום דלא עביד רובא בשחיטה, אלמא לכולי עלמא שחט שני שליש והגרים שליש כשירה, ולא אמרינן כיון דנגמרה שחיטה בפסול פסולה, אלא כל היכא דאישתחיט רובה בהכשירה כשירה. והנכון מה שפירש ר"ת ז"ל דבמיעוט בתרא דסימן קמא קאמר, ובבהמה דווקא קא מיבעיא ליה, והכי קא מיבעיא ליה מי אמרינן כיון דמידי דבר שחיטה הוה ליה החליד בין סימן לסימן ופסולה, או דילמא כיון דלא מעכב בשחיטה הוה ליה כתחת העור וכשירה. ורב פפא אליבא דרב יהודה דמכשר בתחת העור קא מיבעי ליה. ולכשתימצא לומר דלדבי רב קא מיבעיא ליה, הכי קאמר מי הוי מיעוט כעור וספיקא הוי, או דילמא חלדה ודאית הויא, כיון דהויא בסימנין. וסלקא בתיקו ולחומרא.
עיקור כיצד. שנינו בפרק השוחט שחט את הוושט ופסק את הגרגרת, או שפסק את הגרגרת ושחט את הוושט, או ששחט אחד מהן והמתין לה עד שמתה, ר' עקיבה אומר טריפה, ר' ישבב אומר נבילה. כלל אמר ר' ישבב משום ר' יהושע כל שנפסלה בשחיטתה נבילה, וכל ששחיטתה כראוי ודבר אחר גרם לה ליפסל טריפה. והודה לו ר' עקיבה. וכבר כתבנו למעלה בראש השער הראשון של בית זה, שרש"י ז"ל פירש שפסוקת הגרגרת הוא העיקור, ואינו מחוור, וכמו שהרחבנו שם בראיות ברורות, שלא הכניסו דיני טריפה ונבילה בהלכות השחיטה, שאם כן ימנו בהן נקובת הוושט. אלא אין עיקור אלא שנעקרו סימנין מן הלחי התחתון, מקום שאין עושה אותה טריפה, וכדאיתא בריש פרק אלו טריפות (מ"ד, א'), וכמו שאנו עתידין לכתוב בע"ה. ואע"פ שאינה נטרפת בכך, הכי אגמריה רחמנא למשה לא תשחוט בסימנין עקורין.
חלדה כיצד. שנינו בפרק השוחט שחט אחד מהם והמתין לה עד שמתה, או שהחליד את הסכין תחת השני ופסקו, ר' ישבב אומר נבילה, ר' עקיבא אומר טריפה. כלל אמר ר' ישבב משום ר' יהושע כל שנפסלה בשחיטתה נבילה, וכל ששחיטתה כראוי ודבר אחר גורם לה ליפסל טריפה. והודה לו ר' עקיבא. ואמרינן בגמ' (ל', ב') אמר רב יהודה אמר רב החליד הסכין בין סימן לסימן פסולה, תחת העור כשירה. ואקשינן מאי קמ"ל, פירוש במאי דקאמר בין סימן לסימן, דהא תנינא או שהחליד את הסכין תחת השני ופסקו ר' ישבב אומר נבילה ור' עקיבה אומר טריפה, ופרקינן אי ממתני' הוה אמינא הני מילי ממטה למעלה דלא עביד כדרכה דשחיטה, אבל מלמעלה למטה דקא עביד כדרכה דשחיטה אימא שפיר דמי, קמ"ל. והא דקאמר רב יהודה תחת העור כשירה, פליגי בה בי רב. דגרסינן התם בי רב אמרי תחת העור איני יודע. איבעיא להו לבי רב דאמרי תחת העור איני יודע, תחת מטלית מהו, תחת צמר מסובך מהו. תיקו. והרב אלפסי ז"ל כתב דהוה ליה תיקו דאיסורא ולחומרא. וכן כתבו כל מחברי הספרים. ואני תמה היאך מניחין דברי רב יהודה שהעיד ואמר משמיה דרב תחת העור כשירה ותפשינן חששא דבי רב דאמרי איני יודע. ושמא בי רב משמיה דרב אמרי איני יודע, וכלפי מה שאמר רב יהודה משמיה דרב דפשיטא ליה דכשירה, אמרי אינהו דלא כשירה אמר, אלא באיני יודע אמרה. ועוד דכיון דשקלי וטרו אליביה, דקא מיבעיא להו תחת מטלית וצמר מסובך מהו, שמע מינה דכדידיה סבירא להו ולחומרא. והילכך בין תחת העור בין תחת מטלית וצמר מסובך פסולה. ופירוש מטלית, דווקא בשמדובק סביב הצואר בקירא או בזיפתא וכיוצא בזה, או שקשור בצוארה ומהודק היטב, אבל נפלה טליתו עליה ושחט תחת טליתו, כשירה. וכלשון הזה כתב בעל הלכות גדולות רוקעתא דמידבקה בקירא או בקנדרוג או בסנדרוס, ודביקה ההיא רוקעתא עילוי אפקותא דחיותא, ועייל סכינא תותי ההוא רוקעתא. וכן עיקר.
<h2>דף מג:</h2>
ומקום שחיטה בוושט, גרסינן בריש פרק אלו טריפות תרבץ הוושט, רב אמר במשהו, ושמואל אמר ברובו. רב אמר במשהו, מקום שחיטה הוא, ושמואל אמר ברובו, לאו מקום שחיטה הוא. ואסיקנא אמר רמי בר יחזקאל לא תציתו להני כללי דכאיל יהודה אחי משמיה דרב, הכי אמר רב וושט לא נתנו בו חכמים שיעור. ואמרינן עלה בגמ' מדקאמר לא נתנו בו חכמים שיעור, מכלל דתרבץ הוושט לאו מקום שחיטה הוא. וגרסינן תו התם למעלה דלא חזי לשחיטה עד כמה, אמר רב נחמן עד כדי תפיסת יד. למטה עד כמה, אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה עד שישעיר וושט. איני והאמר רבינא אמר גניבא משמיה דרב טפח בוושט סמוך לכרס זו היא כרס הפנימית, והא כי שחיט בכרס שחיט, אימא טפח בכרס סמוך לוושט זו היא כרס הפנימית. ואיבעית אימא כי קאמר רב בתורא דנפיש סערתיה. וכן הלכה דלמעלה מניח כדי תפיסת יד, ולמטה עד מקום שישעיר וושט, פי' דקאי פירצי פירצי דדמי לכריסא. ופירש הרב אלפסי ז"ל משום רבוותא ז"ל כדי שיתפוש בשתי אצבעותיו. והרב בעל הלכות ז"ל כן כתב כדנקיט איניש בתרתי אצבעתיה. ובתוספות לרבותינו הצרפתים ז"ל סמכו על דבריו, דדבריו דברי קבלה הן, ופירשו כדי שיכול לקרוץ בשתי אצבעותיו אפילו כל שהו. ואני שמעתי שיתפוס בשתי אצבעותיו משני צידי הצואר, וזהו רחב אצבע. והר"ם במז"ל (פ"א, ה"ו) כתב שזה השיעור בבהמה וחיה, אבל בעוף הכל לפי גדלו והכל לפי קטנו. ורש"י ז"ל פי' כשלש וארבע אצבעות. ותופס השיעור הזה בעיקר. ולצאת ידי כל ספק ראוי לכתחילה להתרחק כל מה שיוכל, לחוש לכל השיעורין. וגרסינן התם ההוא תורא דהוה לבני רב עקביא דאתחילה ביה שחיטה בתרבץ הוושט וגמרה בוושט עצמו, אמר להו רבא רמינא עליה חומרי דרב וחומרי דשמואל וטריפנא ליה חומרי דרב דאמר במשהו, והאמר רב מקום שחיטה הוא, כשמואל דאמר לאו מקום שחיטה הוא, אי כשמואל הא אמר ברובו, כרב דאמר במשהו. ואסיקנא דכולה כרב עבדא דלאו מקום שחיטה הוא, וכדאמר רמי בר יחזקאל. והא דקאמר והא אמר רב מקום שחיטה הוא, למאי דכאיל רב יהודה משמיה דרב קאמר, והוא לא סבירא ליה אלא כאסהדתיה דרמי בר יחזקאל.
<h2>דף מד.</h2>
גרסינן בפרק אלו טרפות אמר רב נחמן אמר שמואל תרבץ הוושט שניטל כולו מלחי כשר. ותנא תונא ניטל לחי התחתון כשר. מתקיף לה רב פפא והאיכא עיקור סימנין. ולרב פפא קשיא מתני', מתני' לרב פפא לא קשיא הא דאיתעקרא איעקורי הא דאיגום איגומי מעילוי סימנין. פי' עיקור סימנין הוי כשנעקר הוושט מן הלחי ומן הבשר, ומתני' דקתני כשר באיגום איגומי הלחי מן הסימנין ומן הבשר המוטל על הסימנין, דאין עיקור כל זמן שהסימנין מעורין בבשר. כן פרש"י ז"ל. אבל הר"ם במז"ל נראה שהוא מפרש שנגמם הלחי עד מקום הסימנין, אבל כנגד מקום חיבורן נשאר מן הלחי ולא נעקרו הסימנין ממנו, שכך כתב (פ"ח, הכ"ג) זה לשונו ניטל לחי התחתון כגון שנגמם עד מקום הסימנין ולא נעקרו הרי זו מותרת. ואינו מחוור, חדא דהא מתני' ניטל לחי התחתון כשר קתני, דמשמע כל הלחי. ועוד דאיגום מעילוי סימנין שנגמם מעליהן ממש משמע. אלא לשמואל, דאמר אע"פ שהוושט ניטל כולו מן הלחי, דמשמע שהסימן נעקר לגמרי מן הלחי ומן הבשר שעליו ועומד עקור לעצמו, קשיא, דהא איכא עיקור סימנין. ופרקינן לא תימא כולו אלא אימא רובו, וכל שמקצתו מחובר אל בשר הלחי אינו עיקור, אע"פ שאינו מחובר אלא במשהו. ובספרים גורסין אחרי זאת והאמר שמואל תרבץ הוושט ברובו, כלומר אם נפסק רובו טריפה. ופרקינן הא דאינקיב אינקובי הא דאיקפל איקפולי. ואין גירסא זו מחוורת בעיני, דמה ענין תרבץ הוושט שנפסק וקיבל ריעות לעצמו, לתרבץ הוושט שכולו שלם אלא שניטל רובו ממקום מחברתו. ואפילו תאמר שזו היא שהשיבו התם דאינקיב אינקובי, עדיין אינו מחוור, חדא דאיכא לאקשויי ודקארי לה מאי קארי לה, ועוד דלא הוה ליה למימר הא דאינקיב אינקובי, שאין זה ניקב אלא נפסק, והוה ליה למימר הא דאיפסיק איפסוקי הא דאיקפל איקפולי. ונראה שרש"י ז"ל אינו גורס כן. ונראה שהוא ז"ל גורס אלא לשמואל קשיא. ופרקינן לא תימא כולו אלא אימא רובו. ואקשינן והאמר שמואל סימנין שנידלדלו ברובן טריפה, כלומר ואם כן אפילו תימא שניטל רובו מלחי קאמר, הא אמר שמואל אפילו לא נעקרו כולן אלא שנדלדלו רובן טריפה. ופריק רב שישא בריה דרב אידי התם דאיפריק איפרוקי, כלומר התם בשנפרקו ונעקרו בכח, דכיון דנעקרו כאן מעט וכאן מעט, כגון זה ודאי איכא מוכיח שנעקרו בכח, ואפילו אותו המיעוט המחובר ממנו אל הלחי אינו חיבור יפה והרי הוא כאילו נעקר כולו, ואינו חוזר לבריאותו. כך נראית גירסתו של רש"י ז"ל, והיא גירסא נכונה ומחוורת. והרבה לשונות נאמרו בהלכה זו, וזה הברור שבלשונות. נמצא קצרו של דבר אם ניטל הלחי כולו מעל הסימנין והבשר והסימנין מעורין עם בשר שבלחי כשירה, וזו היא ששנינו ניטל לחי התחתון כשר, ופירשה רב פפא דאיגום איגומי מעילוי סימנין. ולא עוד אלא אפילו ניטל רובו של סימן מעל הלחי ומעל הבשר ועדיין משהו ממנו מחובר אל בשר הלחי כשר, דעדיין הסימן נמתח עם הבשר שהוא מחובר לו, וזו היא שאמר שמואל תרבץ הוושט שניטל כולו מלחי כשר, ואוקימנא בשניטל רובו ועדיין משהו ממנו מחובר, ומשהו זה לא נתנו בו שיעור אלא אפילו משהו ממש. אבל אם נעקרו סימנין לגמרי, או אפילו נידלדלו רובן, והוא שנעקרו כאן וכאן סביבות הלחי, אע"פ שמיעוטן מחוברין, כיון שנפרקו בכח עד שניטלו כאן וכאן, הרי חיבור זה חיבור מדולדל ואינו חיבור, והרי הוא כאילו עקור לגמרי וטריפה. וזו היא שאמר שמואל סימנין שנידלדלו ברובן טריפה, ופירשה רב שישא בדאיפרוק איפרוקי. אלא שעדיין אני תמה עיקור סימנין שמנו בהלכות שחיטה היכי משכחת לה, דהא בשנעקרו כולן לגמרי במקום אחד ומחובר אפילו כל שהוא במקום אחר, כשירה היא לגמרי, והיינו דשמואל, ואם נעקרו כולן או אפילו רובן בהרבה מקומות, טריפה היא, כדקאמר שמואל סימנין שנידלדלו ברובן טריפה. וכבר כתבנו שאי איפשר לומר דעיקור המנוי בהלכות שחיטה שיהא עושה אותה טריפה, וכמו שכתבנו בראש השער הראשון של בית זה והרחבנו בו בראיות ברורות, ואם כן היכי משכחת לה. ומסתברא דעיקור שאמרו הוא שנעקרו לגמרי מן הבשר, ותדע לך דהא כי הוה סלקא דעתין דשמואל שניטל כולו מלחי קאמר, אתקיף עלה רב פפא והאיכא עיקור סימנין, כלומר אע"ג דלאו טריפה היא כשירה מיהא לא הויא דהא איכא עיקור סימנין, ואי איפשר לה ליעשות שחוטה, דהכי אגמריה רחמנא למשה לא תשחוט בסימנין עקורין. והא דאמר שמואל סימנין שנידלדלו ברובן טריפה, לאו טריפה ממש קאמר אלא אסורה קאמר, דכל שהיא אסורה טריפה קרי לה, כדקתני (מ"ב, א') אלו טריפות בבהמה נקובת הוושט ופסוקת הגרגרת, ולאו טריפות ממש נינהו, דכל שנפסלה בשחיטתה נבילה היא, כדאמר ר' ישבב בפרק השוחט (ל"ב, א') והודה לו ר' עקיבה, ואקשינן עלה בגמ' ומי הודה לו ר' עקיבה, והתנן אלו טריפות בבהמה נקובת הוושט ופסוקת הגרגרת, ותירץ רבא אלו אסורות קתני, יש מהן נבילות ויש מהן טריפות, פי' טריפות ששנינו לאו טריפות ממש קאמר, אלא אלו אסורות קאמר. והכא נמי אסורה קאמר ולא טריפה ממש קאמר. ונפקא מינה שאם שחטה נבילה הויא ולא כטריפה שחוטה, דאין שחיטה בסימנין עקורין. ולמאן דאמר אין שחיטה לעוף מן התורה, אם שחט בסימנין עקורין מדאורייתא מישרא שרי, אלא דאסור מדרבנן גזירה משום בהמה, וכולה מילתא כבהמה, כדאיתא בפרק הכל שוחטין גמרא השוחט מן הצדדין (כ', ב'). ואם תאמר אם כן כיון דלאו טריפה ממש היא אלא אסורה, ומשום דאין שחיטה בסימנין עקורין, בשנעקר סימן אחד בעוף ושחט את השני אף הוא יהא כשר, דאילו משום עקירת הסימן אינו טריפה כדאמרן, ואילו משום שחיטה הא נשחט בסימן השני שאינו עקור. וכי תימא הכי נמי, הא תניא שחט את הוושט ונשמטה הגרגרת שחיטתו כשירה, פי' בעוף, נשמטה הגרגרת ואחר כך שחט את הוושט שחיטתו פסולה. יש לומר אע"ג דהכשירו של עוף בסימן אחד, בעינן שיהו שני הסימנין ראויין לשחיטה. ואפילו לרב אדא בר אהבה דאמר (כ"ח, א') דאין שחיטת העוף אלא במיוחד שבסימנין דהיינו וושט, מכל מקום כיון דבעלמא בר אכשורי בעוף הוא, דהיינו בעולת העוף דבעיא שנים, בעינן שיהו שניהם ראויין לשחיטה, דהכי אגמריה רחמנא למשה. כנ"ל. גרסינן בשבת בפרק מפנין (קכ"ח, ב') האי מאן דשחט תרנגולתא ליכבשינהו לכרעיה לארעא אי נמי נידלי להו מידל, כלומר יגביה רגליו מן הקרקע, דילמא מקהי לטופריה בארעא ועקר להו לסימנין.
<h2>דף מה.</h2>
הגרמה כיצד. שנינו בפרק ראשון של שחיטת חולין (י"ח, א') השוחט מתוך הטבעת ושייר בה מלא החוט על פני כולה שחיטתו כשירה, ר' יוסי בר' יהודה אומר [מלא החוט על פני רובה. ותניא בברייתא ר' יוסי בר' יהודה אומר] השוחט בשאר טבעות, אע"פ שאין מקיפות את כל הקנה, הואיל ומקיפות את רוב הקנה שחיטתו כשירה. פי' אע"פ שאין מקיפות כל הקנה, ואע"פ ששחט רוב הקיפן לא שחט רוב חללן, אפילו הכי אם שייר בה מלא החוט על פני רוב הקיפן שחיטתו כשירה, דהדין ברייתא אמתני' סמיכא. ואע"פ שרש"י ז"ל לא פירש כן. ולא כתבנו פירושו מפני שיש עליו כמה קושיות. תשלום הברייתא ומוגרמת פסולה. העיד ר' חנינא בן אנטיגנוס על מוגרמת שהיא כשירה. כלומר אפילו על מוגרמת דר' יוסי, וכמאן דאמר משפוי כובע ולמטה כשירה, וכדאמרינן התם (י"ט, א') רב נחמן אכשר משיפוי כובע ולמטה, אמר ליה רב חנא בר רב קטינא לרב נחמן כמאן לא כרבנן ולא כר' יוסי בר' יהודה, ואוקימנא רב נחמן כר' חנינא בן אנטיגנוס, דאמר ר' יהושע בן לוי מוגרמת דרבנן כשירה לר' יוסי בר' יהודה, ומוגרמת דר' יוסי בר' יהודה כשירה לר' חנינא בן אנטיגנוס. והילכתא כר' חנינא בן אנטיגנוס דקאי רב נחמן כוותיה. ולישנא דגמרא נמי והילכתא משיפוי כובע ולמטה כשירה, דהיינו שייר בחיטי. ולמטה עד כמה, גרסינן בריש פרק אלו טריפות (מ"ה, א') תני ר' יצחק בר' יוסף קמיה דר' יוחנן כל הצואר כשר לשחיטה, מטבעת גדולה עד כנפי ריאה התחתונה. ואמר רבה תחתונה שהיא עליונה, כלומר כשמעמידה הטבח, שאני אומר כדי שתפשוט צוארה ותרעה, ובלבד שלא יאנוס. בעי רב חנניה ואיתימא ר' חנינא אנסה עצמה מאי. תיקו. ותיקו דאיסורא לחומרא. והילכך דווקא כדי שתפשוט צוארה מעצמה כדרכה ותרעה. אבל בלמעלה לית הילכתא כההוא תנא, דכרבנן וכר' יוסי שנאה, ואנן כר' חנינא בן אנטיגנוס קיימא לן, כדאמרן.
